שמות פרק לה'

מאת: הרב יששכר גואלמן

פש(ו)ט הפרק:
עיקרו של הפרק עוסק בהכנות לבנין המשכן. אמנם בשלושת הפסוקים הראשונים מופיעים ציווים על שמירת השבת ואיסורי מלאכה בשבת, אבל גם זה נזכר בהקשר של בניין המשכן כפי שמציינים כבר רש"י ועוד ראשונים: "הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת". ההכנות "מכסות" את כל הנחוץ לבנין המשכן. הכתוב פותח בפירוט החומרים הנחוצים כמו זהב וכסף וכדומה שנצרכים בכמויות גדולות, עד חומרים הנדרשים בכמויות קטנות כמו שמן, בשמים ואבנים טובות. לאחר מכן מופיע פירוט של גוף המשכן ושל הכלים שיהיו

במשכן כולל בגדי הכהונה.

הכתוב ממשיך לספר בשבחם של ישראל, רוח ההתנדבות עוברת על כולם, גברים ונשים ואף נשיאי העדה. בעלי הכשרונות והיכולות האומנותיות נרתמים גם הם בהתלהבות לעבודה. כך מתעלה העם ומתרומם בהביאו "את תרומת ה'", מתוך הכרה שהכל נעשה למלא את ציווי ה' ומובא כ"נדבה לה'". נזכור כי הכל מתרחש לאחר הנפילה שהיתה בחטא העגל, והתרוממות הרוח ונדיבות הלב לשם ה', מתקנת במשהו את אותה נפילה רוחנית.

כבר למדונו חז"ל ש"הבא ליטהר מסייעין בידו". כך גם אפשר לראות את האיזכור של מינוי בצלאל: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה" [פסוק ל]. כי ה' חננו בכישרונות ברוכים בכל התחומים, והוא יהיה המדריך והמוביל בעשיית המשכן באופן שייבנה משכן מושלם, הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה הרוחנית.

 

 

מעמיקים מבט:
בפרק זה חוזרת התורה ומפרטת בהרחבה את ההכנות הנעשות לקראת בניית המשכן. החזרה המרובה מעוררת שאלה, שהרי המשכן ארעי היה, צורך שעה היה, זמני למדבר ולפרק זמן מסויים לאחר הכניסה לארץ, כשהועמד בשילה, ומדוע צריך לחזור ולפרט כל – כך? במיוחד לאור העובדה שאנו יודעים שהרבה גופי תורה יסודיים נזכרים בתורה בקיצור רב, כמו שכותבת המשנה במסכת חגיגה: "הִלְכוֹת שַׁבָּת חֲגִיגוֹת וְהַמְּעִילוֹת, הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה, שֶׁהֵן מִקְרָא מֻעָט וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת" [חגיגה א,ח], ואילו בענין המשכן התורה מאריכה וחוזרת מספר פעמים על הנדרש והנעשה בבנייתו.

בוודאי שהתורה רוצה להעיד בכך על חשיבותו ומרכזיותו של המשכן. כי תכליתו של המשכן מובעת בכתוב עצמו: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". וזה מה שאומרת הגמרא בתחילת עירובין: "אשכחן מקדש דאיקרי משכן ומשכן דאיקרי מקדש". כי המשכן  הוא יסודו ושרשו של בית העולמים – המקדש העתיד להיבנות בירושלים. כאן אמור להתרחש הפלא הגדול והבלתי נתפס של חיבור שמים וארץ, של הורדת שכינה מלמעלה למטה. ושלמה המלך מיטיב לבטא את הפלא העצום הזה בזמן חנוכת המקדש, וכך הוא אומר: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹקִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי!" [מל"א ח,כז]. לשם כך חוזרת התורה על ענין בניית המשכן, להחדיר בלבנו את האמונה בהיתכנות ובאפשרות המיוחדת הזאת שהקב"ה ברוב אהבתו את עמו, נותן לנו.

משום כך, כדי שתֵּרָצֶה עבודתנו לפניו יתברך, יורד הציווי האלוקי לפרטי הפרטים של העשייה, ומציין את החומרים שמהם ייעשה המשכן, ומפרט את חלקי המשכן ואת הכלים השונים שישמשו בו. לכן גם הכל מְלֻוה בציווי לשיתוף של כלל ישראל בבניית המשכן, כל אחד לפי מה שחננו ה'. כי השיתוף הכלל ישראלי חיוני והכרחי ל"ושכנתי בתוכם" בתוך "עם זו יצרתי לי". ואכן, הכתוב מעיד כי ישראל קיימו את הדבר: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ" [פסוק כא], וכפי שמבאר הרמב"ן במקום: " ...'כל איש אשר נשאו לבו' -  על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, ... כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר ... 'וכל אשר נדבה רוחו אותו' - הביאו התרומה...".

ועל כולם מנצח, בפקודה אלוקית – בצלאל בן אורי. הוא אשר יודע לכוון במדוייק לרצון האלוקי בבניית כל פריט במשכן ובכליו, הן מהיבט המעשי – הפיזי והן מההיבט הרוחני המקודש. אבל כשרון מיוחד נוסף היה לו : "וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ" [פסוק לד] וכפי שמעיר ראב"ע במקום: "כי יש חכמים רבים שהם קשים להורות אחרים". לא כל אומן יודע גם ללמד את אומנותו לאחרים! חסד עשה ה' עם ישראל כשמינה את בצלאל. כי הוא לימד את כל החכמים המתנדבים כיצד לעשות במלאכת המשכן באופן הנכון והראוי ביותר. כך תהיה מלאכת הקודש מושלמת, מוכנה ומזומנה לגלוי כבוד שכינה במשכן.